1992
ראשי » הקמפוס המגוון- כללי التنوع في الحرم الجامعي – عام » מן העיתונות من الصحافة: » ראיון עם פרופסור נביה איוב, חוקר סרטן מהטכניון

ראיון עם פרופסור נביה איוב, חוקר סרטן מהטכניון

כתבתה של סמדר רייספלד, "הארץ". 23.03.2017

עד גיל 12 פרופסור נביה איוב לא ידע קרוא וכתוב. הוא אמנם הלך לבית הספר בכל בוקר — זה היה בכפר פסוטה שבגליל העליון — אך לא ידע אפילו לכתוב את שמו ואת רוב זמנו בילה בעבודה בשדה ובחברת העזים של המשפחה. "יכול להיות שלימודים פשוט לא דיברו אלי אז", הוא מספר. "הייתי הולך לבית ספר, מחמם את הספסל וחוזר הביתה. העדפתי לעזור לאבא שלי שהיה פלאח, לעבוד בשדה ולרעות את העזים. איבחנו אותי כבעל צרכים מיוחדים ושמו אותי בכיתה טיפולית. המורים התפלאו שאני כזה מטומטם, כי כל האחים שלי — יש לי ארבעה — היו ממש טובים. גם מבחינה חברתית לא היה קל, כי תלמידים טובים נטו להסתייג ממני. מי רוצה להיות בקרבת טמבל? כשאת מוגדרת כחלשה, את צריכה לפלס דרך בקושי ובמאמץ כדי להתקבל על ידי החזקים".

אבל לאט־לאט החלו הדברים להשתנות. "היה לי מחנך, איוב שהלא, שהיה לוקח אותי בהפסקות לחדר המורים ומלמד אותי בכל פעם קצת. עד שהכרתי את האותיות, למדתי לקרוא מילים, לכתוב. אחד האירועים המכריעים מבחינתי היה נאום שנשא המנהל בפתיחת שנת הלימודים של כיתה ח'. הוא דיבר על כך שמי שחלש עדיין יכול להשתפר והביא אותי כדוגמה. כל מה שהוא עשה זה לציין את שמי, אבל זה חולל בי שינוי אדיר. תביני, בסך הכל התקדמתי עד אז מציון של 20–30 ל–50, אבל העובדה שהוא התייחס לזה השפיעה עלי כל כך. משם התחיל הזינוק".

תשומת הלב? הפרגון?

"כן, זה היה דבר גדול. בזמני היתה יראה גדולה כלפי המורים והמנהל, והתייחסות כזאת מצדו היתה כאילו שזכית בפיס. באופן כללי, אני חושב שלמורה יש השפעה עצומה על הכיוון שאדם ייקח אליו את חייו. אם תקראי ביוגרפיות של אנשים מצליחים, תגלי שלרבים מהם היה מורה או מנטור שהאמין בהם, ולולא הוא הם לא היו מגיעים לאן שהגיעו. המנהל הזה, ג'רייס ח'ורי, הפך למורה שלי לחיים, ואני חייב המון גם למורה לביולוגיה, אסעד אנדראוס, שבזכותו התאהבתי בתחום. מורה צריך להכיל את התלמיד. זה הדבר הכי חשוב שהוא יכול לעשות למענו. הוא צריך לתת לתלמיד את ההרגשה שהם נמצאים באותו צד של המתרס, לא זה כנגד זה. אנחנו מלחיצים את הילדים שלנו שלא לצורך. הרי הציונים הם בכלל לא מה שקובע. אין קשר בין תוצאות המבחן הפסיכומטרי להישגים באוניברסיטה. לפעמים באים אלי סטודנטים שיש להם ציונים מעולים ורוצים לעשות אצלי דוקטורט, ואחר כך מתברר שהם ממש לא יודעים לעבוד. ולהפך: סטודנטים עם ממוצע ציונים בינוני יכולים להתגלות כחוקרים מעולים".

בכיתה ט' עבר איוב לבית ספר תיכון ערבי במעלות־תרחשיחא, "ושם כבר התחלתי להצטיין", הוא מחייך. "זה היה מקום חדש ונקי מדעות קדומות. למורים ולתלמידים לא היו סטיגמות לגבי ויכולתי לפתוח דף חדש". בהמשך הוא נרשם ללימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית, אך גם זה היה תהליך לא קל. "פסוטה הוא כפר קטן ומבודד, ליד הגבול. עד האוניברסיטה המפגש שלי עם יהודים התרחש רק כשהלכתי מדי פעם לטיפולים בבית החולים בנהריה. היהודי היחיד שהכרתי היה חיים יבין מהטלוויזיה… כשהחלטתי ללכת לאוניברסיטה התחלתי לראות יותר בטלוויזיה ולקרוא קצת עיתונים כדי לבדוק אם אני מסוגל בכלל להבין את השפה".

 ואמנם, כשהגיע לאוניברסיטה העברית טפחה על פניו. "לא הצלחתי להבין מה המרצים אומרים, לא כל שכן לעשות תקציר. למזלי היתה שם סטודנטית יפה, דתייה. רותי קראו לה, אני עוד זוכר. אני לא מבין איך היא הסכימה תמיד לתת לי את הסיכומים שלה, אבל זה מה שהציל אותי".

עכשיו צריך לבוא קטע נוגע ללב על כך שהתאהבת בה, במתנחלת שובת הלב, והיא בך, הערבי העדין והמשכיל…

"אני לא חושב שהרשיתי לעצמי להתאהב בה…" הוא צוחק. "אגב, היא ידעה כמובן שאני ערבי, ולו בגלל המבטא שלי. ובכל זאת, אחרי שבועיים צילצלתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני לא מרגיש שייך, ולכן חוזר לכפר. זה היה סוף העולם בשבילו. הוא אמר, 'בשום אופן אתה לא חוזר! מה חשבת, שאתה הולך לבית הבראה?'"

ונשארת בגלל אבא שלך?

"כן. אני חייב לו המון. הוא היה אדם קשה, אבל רגיש וחכם. הוא הבין שעבודת אדמה זה לא עתיד בשבילנו, ילדיו. בייחוד בפסוטה, שם האדמה הררית וקשה. היתה לו טחנת קמח ניידת שהוא היה עובר איתה בין הכפרים, והוא נהג לקחת אותי איתו, רק כדי להראות לי כמה זה קשה ולא רווחי. הוא רצה שאמאס בזה ואלך ללמוד… זה היה שיעור לחיים.

"הוא עודד אותי ללמוד, אבל אף פעם לא ויתר לי. בתיכון, למשל, כשכבר הייתי תלמיד טוב, אמרתי לו יום אחד שלא אבוא לעבודה כי יש למחרת מבחן. הוא ביטל את זה ב'זו הבעיה שלך, לא שלי. ידעת מראש שיש לך מבחן, ידעת גם שיש לך עבודה, היית צריך לתכנן את הזמן שלך כך שתספיק את שניהם'. בשפה של היום קוראים לזה 'ניהול זמן'. כילד זה היה כמובן נורא מבאס, אבל היום אני מאוד מעריך את הערכים האלה שהוא הנחיל לי. לצערי, הוא לא הספיק לראות לאן הגעתי".

ואיוב בהחלט הגיע רחוק. כיום, בשנות ה–40 לחייו, הוא חוקר סרטן בטכניון. מחקריו זוכים לשבחים וב–2014 נבחר מאמר שלו לאחד מהחמישה החשובים ביותר לאותה שנה על ידי אחד מכתבי העת המדעיים היוקרתיים (PNAS). אין ספק, זה סיפור מרתק ומעורר מחשבה על טבע ועל חינוך, על שינוי והתמדה, על הציווי להיזהר בבני עניים שמהם תצא תורה.

בעשר השנים האחרונות הוא חוקר את מבנה הדנ"א ואת המנגנונים שמתקנים אותו כאשר חלים בו נזקים. כי הדנ"א — אותה מולקולה שנושאת את הגנים שלנו ושאחראית על התכונות, היכולות, התפקוד והבריאות שלנו — נמצא תחת מתקפה תמידית. בכל יום חשוף הדנ"א לכ–70,000 נזקים שונים, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון מתקפות כמו עישון, חשיפה לקרינת השמש, אכילת חומרים משמרים ושאר הרגלים נלוזים שמחריפים את הנזק. הפגיעות הבסיסיות נגרמות על ידי תוצרי הלוואי של תהליכי החיים הרגילים, שתוקפים את הדנ"א של התא. כאלה הם, למשל, הרדיקלים החופשיים הידועים לשמצה, שאנחנו אמורים לנטרל על ידי צריכה של אנטי אוקסידנטים.

"הנזק לדנ"א הוא בלתי נמנע כיוון שהוא קורה כתוצאה מפעילותו השגרתית של התא", אומר איוב. "הדנ"א היא המולקולה היחידה שהגוף לא מחליף. בניגוד לחלבונים, שמתפרקים ולכן מתחלפים באופן טבעי, מולקולת הדנ"א נוצרת פעם אחת, ואם חלים בה פגמים התא חייב לתקן אותם. אם נשתמש באנלוגיה המקובלת, שלפיה המידע האצור בדנ"א הוא כמו טקסט שמשמעותו נקבעת על ידי האותיות והמילים שמרכיבות אותו, מובן שפגיעה בזהות או בסדר של אותן אותיות עלולה לשבש את הטקסט ולסלף את משמעותו. בשפה הביולוגית סילוף משמעות פירושו תפקוד לקוי ואף התפתחות של סרטן. משום כך התפתחו בתא מנגנוני תיקון".

יש סוגים שונים של נזקים (באנלוגיה לטקסט נאמר שמדובר בטעויות כתיב נקודתיות, השמטת מילים או הוספת משפטים), ובהתאמה יש סוגים שונים של תיקון. "אני אוהב להשוות את גרעין התא לבית חולים שיש בו הרבה מחלקות, ובכל אחת רופאים בעלי התמחות שונה. כל אחד אחראי לאבחון ולטיפול במחלה אחרת, אבל במקרה הצורך רופא מתחום אחד יכול לעשות את העבודה של רופא מתחום אחר. והנמשל: קיומם של מערכים שונים של אנזימים, שכל אחד מהם אחראי לתיקון נזק מסוים אחר. בכל זאת, קיימת לפעמים חפיפה — אנזים שיודע לעשות יותר מדבר אחד ויכול למלא את מקומו של אנזים אחר".

מה עושים כל אנזימי התיקון האלה?

"ראשית, התא צריך לחוש שמשהו לא בסדר. זה בכלל לא פשוט, בהינתן שהדנ"א הוא לא מולקולה מתמסרת שקל לגשת אליה. זו מולקולה דחוסה מאוד: אורכה כשני מטרים — כגובהו של שחקן הכדורסל לברון ג'יימס — אבל היא ארוזה בתא כך שאורכה בפועל הוא 10–155 מיקרון (מיליונית המטר) בלבד. הדחיסות הזאת אפשרית הודות לחלבונים מיוחדים, שהדנ"א נכרך ומתלפף סביבם, ונשאלת השאלה: איך כשהדנ"א כל כך צפוף ומשובלל בתוך עצמו, אפשר בכלל לגלות שחל בו נזק? השלב הראשון הוא אם כן לזהות את הנזק. אחר כך צריך לפרום מעט את הדנ"א במקום המתאים כדי לאפשר גישה, ואז לאותת לאנזימים המתקנים לבוא. התיקון עצמו הוא השלב האחרון. בכל שלב מעורבים אנזימים ספציפיים, וכל העניין מתרחש במהירות, שניות אחרי הנזק".

ומה קורה אם לא מתרחש תיקון?

"שני תרחישים אפשריים: לפי תרחיש אחד, הנזקים שהולכים ומצטברים מסמנים לתא שהמצב קשה, ואז התא נכנס למסלול שמוביל אותו לסוג של התאבדות".

התאבדות?

"המונח הביולוגי הוא 'מוות מתוכנן מראש' כי זה לא סתם מוות כתוצאה מתהליכים שהשתבשו. מדובר ברצף מסודר וידוע מראש של שלבים, שבסופו התא מת. זהו אחד ממנגנוני ההתמודדות של הגוף עם נזקי דנ"א, כי ברגע שהתא מת הוא מסתלק מהשטח".

והתרחיש השני?

"בתרחיש השני התא ממשיך לחיות ומתפתח סרטן. בהרבה גידולים סרטניים אנחנו מוצאים מוטציות בגנים שמעורבים בתיקון הדנ"א. כאשר מנגנוני התיקון פגועים, ההגנה על הדנ"א מתרופפת והנזקים מתחילים להצטבר. קחי, למשל, את סרטן השד התורשתי מסוג 2. זה הסוג שקיבל הרבה יחסי ציבור הודות לנשאיתו המפורסמת, אנג'לינה ג'ולי. הסרטן המסוים הזה נגרם כתוצאה ממוטציה בגן שאחראי על תיקון שברים בדנ"א. מתברר שפגיעה בגנים שונים של מנגנוני התיקון מובילה לסוגים שונים של סרטן. אנחנו מנסים לזהות את כל הגנים האלה כדי לפתח תרופות נגד סרטן".

זוהי אמירה כללית. איך אתם עושים את זה?

"ראשית, אנחנו מנסים לגלות את כל השחקנים שמעורבים בתיקון הדנ"א על כל שלביו, החל בזיהוי הנזק ועד התיקון הסופי. לשם כך אנחנו פוגעים בדנ"א. הנחת העבודה היא שמי שמעורב בתיקון ימהר להגיע אל מקום הנזק. אם נעקוב אחרי החלבונים, נוכל לראות מי מגיע לזירה. כיוון שהתא מכיל מאות רבות של אנזימים, אנחנו מתמקדים בחשודים מסוימים. אנחנו מצמידים את האנזים החשוד למולקולה שפולטת אור ירוק, כך שכאשר הוא מסתובב בתא הוא משאיר אחריו שובל ירוק. אחר כך מקרינים את התא בקרן לייזר ששוברת את הדנ"א במקום מסוים, ואז עוקבים אחרי תנועתו של האנזים המסומן. לפני כמה שנים גילינו כך אנזים חדש ששעט אל המקום. כדי להוכיח שזהו אכן אנזים תיקון פגענו בגן שלו, זה שאחראי לייצורו, והתא נעשה רגיש מאוד לקרינה. מכאן הסקנו שהאנזים שמצאנו אכן מגן על התא מנזקי קרינה".

איך ידעתם לסמן דווקא את האנזים הזה? מדוע חשדתם בו מלכתחילה?

"זה היה תוצאה של שיקולים תיאורטיים שהביאו בחשבון את מה שהיה ידוע על האנזים. בספרות המדעית הוא מתואר כמי שמסיר קבוצות כימיות מסוימות מהדנ"א, וידוע שפעילות כזאת 'פורמת' את הדנ"א. בדרך דומה גילינו עוד כמה וכמה אנזימי תיקון כאלה".

איך הזיהוי של אנזים תיקון יכול לעזור בפיתוח תרופה נגד סרטן? אתם לא מצפים להכניס אותו לגידול הסרטני כדי שיתקן את הדנ"א וישיב את התא לקדמותו.

"להפך. הרעיון הוא דווקא להחריף את הפגיעה בדנ"א. אם נעלה את מספר הנזקים בדנ"א ונגביר את אי היציבות הגנומית של התא הסרטני, אנחנו מקווים להסיט את התא לכיוון של התאבדות".

בבחינת ככל שיהיה יותר רע כך יהיה טוב.

"זה בעצם מה שהכימותרפיה הרגילה עושה: החומרים בכימותרפיה גורמים להפסקת החלוקה הלא מרוסנת של התאים הסרטניים ויוצרים נזקים חמורים בדנ"א. ריבוי הנזקים והעצירה הממושכת של התאים מפעילים את מנגנון ההתאבדות, המוות המתוכנת מראש, של התא".

אז מה מותר הטיפול שאתה מציע מהכימותרפיה הרגילה?

"כיום הכימותרפיה פוגעת בגנים באופן אקראי. היא פוגעת בתאי הסרטן וגם בתאי הגוף הבריאים. אנחנו רוצים לכוון את הפגיעה לגנים שמעורבים בתיקון הדנ"א. אם נצליח לפגוע דווקא בהם, מצבו של התא יידרדר והוא יעלה על מסלול המוות המתוכנת".

אמרת קודם שבחלק גדול מהגידולים הסרטניים כבר קיימת פגיעה במנגנון התיקון. למעשה אמרת, שזהו הגורם לגידולים האלה.

"נכון, אבל גם אמרנו, כשהשתמשנו בדימוי של אנזימי התיקון כרופאים, שלפעמים יש חפיפה בין פעילותם. אחד יכול לעשות את העבודה של השני, כך שאם אנזים תיקון אחד נפגע אנזים תיקון אחר יכול לחפות עליו, לפחות לגבי חלק מהתפקידים. זו הסיבה שהתא הסרטני עדיין חי ובועט וממשיך להתחלק בקצב. רק אם שני חלבוני התיקון יהיו פגועים, התא יתמוטט. כיום אפשר לאבחן את הגידולים של החולים באופן אישי, למשל לקחת ביופסיה מסרטן שד של אשה ולזהות את החלבון הפגום שהוביל לסרטן המסוים הזה. אם נכיר היטב את אנזימי התיקון ואת שיתופי הפעולה ביניהם, נוכל לפתח חומר שיפגע ספציפית באנזים שמשתף פעולה עם האנזים הפגום, וכך נמוטט את כל מערך התיקון".

רפואה מותאמת אישית.

"בדיוק, שהיא רפואה מדויקת יותר שמקטינה את הפגיעה בתאים הבריאים. היכולת לבחור את המטרות שלנו באופן מושכל ולהתערב בהן באופן ממוקד תכוון את הפגיעה רק לאחד השותפים של מנגנון התיקון, כך שבתאים הבריאים יישאר השותף השני שימלא את מקום הראשון עד יעבור זעם".

כמה אנזימי תיקון אתם מכירים?

"לאור העובדה שקיימים אלפי סוגים של נזקים, אנחנו מצפים שיהיו עשרות רבות של אנזימים כאלה ואפילו מאות".

"אני חושב, שהטכניון, שמספר הסטודנטים הערבים בו עלה בצורה מדהימה בשנים האחרונות, יכול להוות מודל לשוויון הזדמנויות ולחיים המשותפים במדינה"

איך התפתחו מנגנונים כל כך משוכללים באבולוציה?

"ראשית צריך לזכור שהמנגנונים האלה לא יעילים במאה אחוז. חוסר היעילות הזה הוא שמניע את האבולוציה כי הברירה הטבעית פועלת על השונות, שנובעת מהשינויים שחלים בדנ"א. קיים שיווי משקל עדין בין הצורך לשכלל מאוד את מנגנוני התיקון לבין הצורך להשאיר קצת טעויות בדנ"א. בכל מקרה, מנגנוני תיקון התפתחו בכל בעלי החיים בהדרגה. למעשה, אפילו בחיידקים שהדנ"א שלהם הרבה יותר פשוט קיים תהליך של תיקון, והוא כמעט זהה לאחד המסלולים שלנו".

חי בבועה

איוב נשוי לסמאהר, יועצת חינוכית, והם גרים בחיפה עם שלושת ילדיהם (בני 8, 12 ו–14). שמו, נביה, פירושו "זהיר", ותואר זה הולם להפליא את אישיותו. הוא נעים מאוד ולבבי, נטול פוזות וגלוי, אבל זהיר. כאילו שומר על עצמו. אולי זה עניין תורשתי (דנ"א, אתם יודעים) ואולי סיפור חייו הוא שעיצב אותו כך שיעז אבל גם יישמר, יפרוץ גבולות אבל גם יישאר מחושב. כאמור, המדע שלו הוא רק חלק מהסיפור, שלא קשה להבחין בו בכמה קווי אירוניה דקים: למשל, המדען שחוקר את מנגנוני התיקון של הטקסט התורשתי היה נער שלא ידע לקרוא בעצמו עד גיל 12. או: רועה הצאן שהפך לגדול בתורה, מין רבי עקיבא, אבל ערבי. למשל, העובדה שהוא גר ברחוב 2 בנובמבר פינת רחוב הציונות.

יש תפיסה שגורסת, שכאשר מראיינים אשה מצליחה לא נכון לשאול אותה איך היא משלבת קריירה ומשפחה, שהרי אף גבר לא נשאל זאת. האם בראיון עם מדען ערבי לא אמורים לדבר על ערביותו כפי שאין מתעכבים על לאומיותו של מדען יהודי? איוב עצמו לא מנסה להתחמק מהנושא. גם לא להפך, אגב. כחלק מהיותו ענייני ונטול פוזות, נראה שהוא מתייחס לזהותו הלאומית כעוד מרכיב של חייו.

"התחלתי ללמוד ביולוגיה רק כדי לעבור אחר כך לרפואה. אבל כשהתחלנו ללמוד על הדנ"א ואיך הוא משתכפל, איך הסליל הכפול נפתח ואיך הפלא הזה קורה, התאהבתי"

כשסיפרת על בית הספר אמרת, שבתור מי שהוגדר חלש היה לך קשה לפלס דרך לקבוצת החזקים. אמרת גם שבתיכון היה לך קל יותר כי לא היו שם דעות קדומות וסטיגמה. זה מעלה כמובן אסוציאציות ושאלות על מצבך כערבי בחברה יהודית.

"אישית, מזלי שפר עלי מאוד. אני לא מייצג פה אף אחד מלבד את עצמי, אבל תמיד נחשפתי ליחס מצוין מצד כל מי שהיתה לי אינטראקציה איתו. פגשתי אנשים שטיפחו אותי מאוד. את התואר השני עשיתי בתקופת האינתיפאדה הראשונה אצל פרופ' יעקב ורמן שהיה איש מדהים. ליום ההולדת שלי הוא קנה לי את הספר 'ערבסקות' של אנטון שמאס, שעד אז לא שמעתי עליו למרות שהוא בן הכפר שלי! ורמן היה גוזר בשבילי קטעים מהעיתונים שעסקו בפסוטה, ובעקבותיו גם אני עושה את זה. פגשתי עוד הרבה אנשים טובים — פרופ' עמיקם כהן שאצלו עשיתי את הדוקטורט, פרופ' חיים סידר, שהיה חבר בוועדת הבוחנים שלי, והרבה קולגות, דתיים וחילונים כאחד. אם כבר זכיתי ליחס שונה, אולי זה היה לטובה".

אולי זה מפני שהיית טוב במיוחד.

"אבל גם אחרים היו טובים".

אתה רוצה להגיד לי שמעולם לא נתקלת ביחס גזעני?

"לא באקדמיה. ברחוב — בוודאי. בשדה התעופה — תמיד. אני אומר לעובדים שם, למה שלא תעשו את העבודה שלכם מראש, תבדקו את זהות הנוסעים לפני שמגיעים לשדה, למה להשפיל כך? למזלי, 99% מהזמן שלי אני בטכניון, כך שהמפגש עם הרחוב מצומצם מאוד".

והמשפחה, הילדים?

"הילדים שלי לומדים בבית הספר האיטלקי (בית ספר פרטי בבעלות הכנסייה הקתולית), כך שהם לא נפגשים כל כך עם יהודים. אנחנו גם ממעטים לנסוע בתחבורה ציבורית".

נשמע כאילו בניתם לכם בועה.

"האקדמיה היא בהחלט בועה מבחינה זו, ולכן אני מתנגד לקריאות בחו"ל להחרים אותה. זה הגוף הכי שפוי בארץ, ולכן צריך לתמוך בו ודווקא לחזק אותו. אני חושב שהאקדמיה, ובמקרה שלי הטכניון, שמספר הסטודנטים הערבים בו עלה בצורה מדהימה בשנים האחרונות, יכול להוות מודל לשוויון הזדמנויות ולחיים המשותפים במדינה".

בכל התנהלותך אתה לא נשמע ממורמר. אפילו לא חצוי. הפתרון הוא לחיות בבועה?

"אם את שואלת איך הייתי מגדיר את הקיום שלי פה, הייתי אומר שזה בבחינת 'שנינו ביחד וכל אחד לחוד'".

כלומר?

"אני מאוד ביחד עם הקולגות שלי. יש לנו אינטראקציה קרובה ותחומי עניין משותפים. אני מאוד ביחד עם חברי היהודים. אבל יש דברים שאני לחוד בהם כי אני ערבי. זה מתבטא למשל בחגים ובמוזיקה שאני שומע. הזמרים האהובים עלי הם זמרים לבנונים כמו ודיע אלסאפי ופיירוז, וכמובן אום כולתום ועבד אל־ווהאב המצרים. יש הבדלים גם במנהגי האירוח ובעוד כמה עניינים של חיי היום־יום. הבסיס הזה נשאר שלי, והוא נפרד מזה של החברה היהודית".

קישור לכתבה ב"הארץ" : כאן

כתוב\י תגובה

لن يتم نشر البريد الإلكتروني . الحقول المطلوبة مشار لها بـ *

*