1992
ראשי » הקמפוס המגוון- כללי التنوع في الحرم الجامعي – عام » מן העיתונות من الصحافة: » המורה מטייבה לא מלמדת עברית מתוך אהבה/ סייד קשוע

המורה מטייבה לא מלמדת עברית מתוך אהבה/ סייד קשוע

מתוך כתבה שפורסמה ב"הארץ" ב- 2/3/17

לא, השיר "גשם גשם מטפטף" ששרה המורה ג'יהאן ג'אבר מהעיר טייבה אינו חמוד, ואתם יודעים טוב מאוד שהוא לא חמוד. גם אני הייתי רוצה להגיד שהמורה מטייבה מקסימה ומלמדת את העברית מתוך אהבה, והלב אמנם יוצא אליה, אבל זה מתוך תחושת רחמים ומתוך ידיעה שזאבים יתנפלו עליה וברקים של גזענות יאיימו להכות בה.

הסרטון של המורה לעברית עצוב ומכאיב, ותפוצתו ההיסטרית בקרב הישראלים רחוקה מלהעיד על קירוב לבבות והידוק קשרים. זוהי ויראליות חולנית שסיבתה העיקרית היא התאווה הישראלית להרגשת עליונות, הצלחה שנעוצה ברצון לראות את הערבי כנחות. כעס גדול אחז בי כשצפיתי לראשונה בסרטון הוויראלי. כעסתי עד כדי כך שרציתי לזעוק שדי ללימודי עברית בבתי הספר הערביים, זעמתי עד שכמעט נשבעתי כי לעולם לא אשוב לדבר עברית.

תמיד היה לי נוח יותר, וגם זה באופן יחסי, לכתוב את העברית מאשר להגותה. אני שונא את העברית שיוצאת מפי, מדמה אותה נופלת על אוזניו הכרויות של הישראלי שמחפש את ההבדל במבטא, שמצדיק את החומה בשפה. כשאני נאלץ לדבר בעברית בקול אני שומע את "אפרשה" מהמשמר האזרחי של הגשש החיוור, את ה"שיבוצניק עם השבכטל" של דודו טופז, את "חומוס יא אבני" של "זהו זה", את האשם תמיד, את הרוקחת של "ארץ נהדרת" ועכשיו את המורה מטייבה ששרה כשאינה מודעת למבטא שלה, שמסב נחת לבעלי המבטא השליט.

המורה הזכירה לי את המורים שלימדו אותי ביסודי ובחטיבה, מורים אהובים לרוב, שעשו את מלאכתם נאמנה אך לא ידעו לבטא עברית ולא אנגלית, ולא סיפרו לנו שיש הבדל בין e ל–i, בין o ו–u בין צירה לחיריק, בין חולם לשורוק, בין ב׳ ל־פ׳. היא הזכירה לי את המורים החביבים של פעם, שגם אם התאמצו לחנך אותנו ולימדו אותנו שיש b עם מקל למעלה ויש b עם מקל למטה, את שתיהן הם הגו באותה הצורה. הייתי בטוח שדברים השתנו, שמערכת החינוך הערבית זכתה למעט יותר עדנה ושהמורים של היום בוודאי למדו בסמינרים למורים, באוניברסיטאות ובמכללות. חשבתי שאין מקום למורה שמחזיק דף מנוקד ומלמד את תלמידיו עברית היאה למערכונים הישראליים, שתמיד הגעילו אותי והשניאו עלי את השפה. כשראיתי לראשונה את הסרטון של המורה מטייבה הזדעזעתי מאופן לימוד העברית לעוללים, שחוזרים במקהלה אחרי שגיאות המורה, שגיאות שילוו אותם לעד, ידגישו את זרותם וישמשו מקור לעג לישראלי הממוצע, בדיוק לפי ספר ההוראות של כובש־נכבש, של יליד וזר.

תחילה זעמתי על שהמורה לשימור המבטא תשמר גם את מעמד תלמידיה בחברה הישראלית. רציתי לכתוב בגנות הוראת השפות, המפקחים, המנהלים, האחראים במשרד החינוך שאינם דואגים שהתלמידים ילמדו נכונה את השפה, אותו כלי כה חיוני ללימודים גבוהים, לשוק העבודה באותם מקצועות שבהם מבטא זר אינו ברכה. רציתי לתהות שמא הוראת העברית הקלוקלת היא מדיניות לשימור החסמים, להפרדה אתנית מבוססת מבטא, לשימור מעמדות על פי הגייה. הרי אנשי הביטחון המוצבים במחסומים שבכניסה לקניונים או לשדה התעופה ישאלו, במקרה שהמראה החיצוני לא מסגיר את המוצא, "מה שלומך?" ימתינו לשמוע את מבטא זהותך ואחר כך ישאלו מ"היכן אתה בא?"

 רציתי לכתוב על חשיבותה של השפה לקידום חברתי, למעמד כלכלי, ולפתע נמלאתי בושה על הדרישה לחקות את מבטאו של האדון, על הרצון לאמץ את שפתו, להוכיח לו שהנה אני יכול בדיוק כמוהו לגלגל את הריש, להעלים את העין ולהפוך את החית לכית, כמו כמור, כמו לוסי אהרררריש, כמו השדררנית הדרררוזית הררראשונה.

עצוב היה לעקוב אחר החיקויים שהתפשטו כמו פטריות אחרי הגשם ולגלות את החקיינים המזרחים, שירי מימון, עדן בן זקן ועוד רבים אחרים. חקיינים שהוריהם היוו מטרה לחצי הלעג, ולוהקו בסיפור הישראלי כניצבים ערבים נחותים. במקום צער ורגישות הם לובשים את המעיל החדש שלא נתפר על פי מידותיהם, ומחייב דריכה על גב לשון הוריהם, לאמור, הנה לנו כבר אין מבטא. לא מבינים ששיטת הלעג שודרגה, ועתה הם מוצבים בין הערבי לבין המצפון הישראלי שעבורו המורה מטייבה דווקא חמודה.

ואני, שעשיתי כל שביכולתי לאמץ שפה שמעולם לא ביקשה לאמץ אותי, מצאתי את עצמי צופה במורה עם הדרבוקה ורוצה לזעוק: די, לא רוצים ללמוד את העברית יותר, תגאלו אותנו ממנה, מהשפה שאינה יכולה להכיל אותנו וחוקיה כמו הוגדרו מראש להתאים ליהודים בלבד. שפה עם גדרות, מחסום בכניסה ושומר חמוש שמבקש תעודה מזהה מכל המבקש לעבור בפתחה. אני כבר לא יודע מה בא קודם, העם או השפה. ואני לא יודע אם אלוהים יכול לברוא שפה שהוא לא יכול לדבר. אבל אני יודע: המורה מטייבה לא מלמדת עברית מתוך אהבה, אלא מתוך כפייה. אהבת הפלסטיני לעברית היא לעולם אהבה נכזבת, חד־צדדית, עד שהשפה תוכיח אחרת.

אבל איך יכול הערבי לזנוח את השפה גם אם היא דוחה אותו, איזה סיכוי יש לו בכלל לוותר על העברית, ומה עם עבודה, והטפסים של הביטוח הלאומי? כיצד יבין את הכתוב בתלוש המשכורת, את הערות המרצה, את פסיקת השופט, את הוראות השוטר, את דרישות הקבלן ואת איומי ראש הממשלה?

ואולי אני מאשים את השפה על לא עוול בכפה? הרי היא הפכה לשפת אם, גם אם היא חורגת, וגם אם ביקשה ממני להרחיק את אמי הביולוגית למחנה בגולה. לעתים, כשאני כותב עברית, אני מקווה שהקוראים מרגישים את תחושת הזרות שלי, שהם מרגישים את הכעס, שאיכשהו אני מצליח להעמיס על המילים הכתובות את תחושת האשמה. לפעמים אני מקווה שהעברית שלי מרגישה את כובד המבטא, ושהיא יודעת את משקל העוול גם אם היא שומעת "עפל", וכי הכופש יבין שהוא־הוא שהחריב את הבית. עד שיבין, אין לי ברירה אלא להמשיך לשיר יחד עם המורה, "גשם גשם מיטפטף, גשם גשם איזי כיף".

קישור לכתבה: כאן

כתוב\י תגובה

لن يتم نشر البريد الإلكتروني . الحقول المطلوبة مشار لها بـ *

*